החלטה בתיק בש"פ 418/05

           בפני ערר על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ו' מרוז), מיום 6/12/04 שניתנה בתיק ב"ש 21318/04 ובב"ש 21319/04, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

           העורר עומד לדין בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, באשמת ביצוע עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(2) (שתי עבירות), לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: החוק); שוד בנסיבות מחמירות (שתי עבירות), לפי סעיף 402(ב) לחוק; החזקת סכין (שתי עבירות), לפי סעיף 186(א) לחוק; עבירות נשק ונשיאת נשק, לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק; עבירות נשק ונשיאת תחמושת לפי סעיף 144(ב) סיפא לחוק ופציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 334+335 (א)(1) ו-(2) לחוק.

           על-פי עובדות האישום הראשון שבכתב האישום, חברו העורר ונאשם 1 יחדיו כדי לשדוד כספים וכרטיס אשראי מהמתלונן. במועד שאינו ידוע למשיבה במדויק אך בסמוך לתאריך 23.9.04, יצר נאשם 1 קשר עם המתלונן, לשם היכרות ארוטית והציע לו להיפגש עימו. בתאריך 23.9.04 בשעות הצהריים נפגשו נאשם 1 והמתלונן, בצומת אשקלון במשאיתו של המתלונן ומשם נסעו לאזור הכניסה הדרומית לאשקלון. נאשם 1 ביקש לכבול את המתלונן בידיו כחלק מהאקט המיני וזה נעתר לבקשתו. לאחר שנאשם 1 כבל את ידי המתלונן כאמור, שלף הוא סכין ואיים לפגוע בו. בשלב זה הצטרפו העורר ואחרים ונטלו מהמתלונן כרטיס אשראי ואת הקוד הסודי, סך של 20$, תעודת זהות, רישיון נהיגה ומכשיר פלאפון. בעזרת כרטיס האשראי והקוד הסודי נטלו העורר והאחרים סך של 2,300 ש"ח, מהבנקים הסמוכים בזמן שנאשם 1 משגיח על המתלונן עד אשר ווידא כי הקוד הסודי שמסר להם, אכן נכון הוא.

           על-פי עובדות האישום השני שבכתב האישום, בתאריך 1.10.04, או בסמוך לכך יצר המתלונן השני קשר עם נאשם 1, לשם היכרות ארוטית. בתאריך 17.10.04 בשעה 20:00 נפגשו המתלונן השני ונאשם 1 וטיילו בפרק הלאומי באשקלון. תוך כדי הטיול התנפל נאשם 1 על המתלונן השני והזעיק את העורר ונאשם 3, אשר הסתתרו בקרבת מקום. השלושה, ואחרים בעטו במתלונן השני קשרו את ידו וגררו אותו למקום אחר בפרק, שם נטלו ממנו סך של 14 ש"ח, מכשיר פלאפון, כרטיס ויזה והקוד הסודי שלו ומסמכים. בהמשך, העורר נסע למשוך כספים מכספומט בסך של 1,950 ש"ח. המתלונן שנשא על גופו אקדח ביקש מהנאשמים 1 ו-3 שלא ייקחו את אקדחו, ואלה ניאותו והשאירו אותו בסמוך לעץ בקרבת מקום לא לפני שפרקו את המחסנית מהאקדח.

           בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. ביום 6.12.04, הורה בית-המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בהחלטה נקבע, כי:

"...המעשים (המיוחסים לעורר- ס' ג') תוכננו מראש, בקפידה, באותה שיטה ובוצעו לכאורה, תוך שיתוף פעולה הדוק. התכנון המוקדם, שומט את היסוד לסברה, כי מדובר במעידה, או במצב בו, לכאורה, נבצר מהם לעמוד בפיתוי שניצב בפניהם. מדובר בצעירים, אשר באכזריות, השפילו  את קורבנותיהם ונצלו את חולשותיהם".

           עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי על-אף עברו הנקי של העורר לא ניתן יהיה להסתפק בחלופת מעצר אודותיו, וזאת בשל טיבם ומהותם של המעשים המטילים חובה על בית-המשפט להרחיקו מפני הציבור, וכאמור הורה על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים.

           מכאן הערר שבפני.

           באי-כוח העורר בטיעוניהם בפני טענו, כי אין מחלוקת בעניין קיומן של ראיות לכאורה בתיק זה, ומיקדו את עיקר טענותיהם בשחרור העורר לחלופת מעצר. לדידם שגה בית-המשפט המחוזי בהחליטו לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, למרות העדר עבר פלילי והמלצת שירות המבחן לשחררו לחלופת מעצר בבית-אמו ואחותו. עוד הוסיפו וטענו באי כוחו, כי יש להביא בחשבון שניים אלו: האחד, שיקולי שיקומו של העורר היות וזוהי לו עבירה ראשונה, ועל-כן משקלו של השיקום גבוה ביותר. השני, הינו האיזון שעל בית-המשפט לעשות בין הזכות לחירות לבין המסוכנות הנשקפת מן העורר.

           מנגד, טענה באת-כוח המשיבה, כי אין המדובר במעשה מקרי וחד פעמי, אלא מדובר בשני מעשים מתוכננים היטב בהפרש של שלושה שבועות לערך, וביצוע המעשה הראשון לא הרתיע את העורר מלבצע את המעשה השני. הוסיפה וטענה באת-כוח המשיבה, כי תסקיר שירות המבחן הממליץ על שחרורו של העורר, היה מונח גם לפני בית-המשפט המחוזי ובכל זאת קבע הוא את שקבע.

           לאחר עיון בהחלטת בית-המשפט המחוזי ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש מקום לקבל את הערר.

           קביעתו של בית-המשפט המחוזי, באשר לחומרת מעשיו של העורר, מקובלת עלי. אך יחד עם זאת, מדובר בעורר אשר התייתם מאביו בגיל 14, וסיים 12 שנות לימוד. העורר קיבל על עצמו את כלכלת משפחתו ובנוסף, אין לו עבר פלילי.

           מעבר לחומרת העבירות כשלעצמן בהן אינני מקל ראש, נראה, כי לא הונחה תשתית עובדתית משכנעת המקימה חשש של ממש להימלטות העורר מאימת הדין או המצביעה על מסוכנות הנשקפת ממנו לשלום הציבור ובטחונו. אשר-על-כן, וכפי שהנחה אותנו המחוקק, ראוי, במקרים כגון דא, לשקול את שחרורו של העורר לחלופת מעצר אשר באם תימצא מתאימה, תשיג את מטרת המעצר בדרך שתפגע פחות בחירותו.

            זאת ועוד, עניינו של נאשם 3 בפרשה הובא אף הוא לפניי (ראו החלטתי מיום 12.1.05 בבש"פ 102/05, זוהר איסייב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)), ושם עמדתי על חומרת העבירות המיוחסות לנאשמים ובכלל זה גם לעורר שבפניי, ואולם מצאתי, כי יש בחלופת מעצר כדי למלא אחר טובת האינטרס הציבורי, וכי יש בה כדי לאיין את מסוכנות העורר לציבור. כך שם וכך גם כאן.

           סוף דבר, לאור נסיבותיו האישיות של העורר , עברו הנקי והמלצתו החיובית של שירות המבחן, נראה לי, כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר בעניינו של העורר. החלטתו של בית-המשפט מיום 6.12.04 מבוטלת בזאת. הדיון מוחזר לבית-המשפט המחוזי, וזאת על-מנת לקבוע את חלופת המעצר לגבי העורר ואת יתר תנאי השחרור לפי שיקול דעתו.

           העורר יישאר במעצר עד למתן החלטה אחרת על-ידי בית-המשפט המחוזי.

           ניתנה היום כ"ג בשבט תשס"ה (2.2.05).

                                                                                      ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: